חוק התכנון והבנייה – גמישות וביקורת

חוק התכנון והבנייה מציג איזון מעניין בין קביעות לגמישות. מחד, החוק קובע מסגרת נוקשה למדי: הוא מגדיר היררכיה ברורה של מוסדות תכנון ותוכניות, וקובע שמה שלא הותר במפורש – אסור. זאת, כדי להבטיח פיתוח מבוקר של המרחב הציבורי.

מאידך, החוק מכיר בצורך בגמישות. למשל, למוסדות התכנון יש שיקול דעת רחב בקביעת יעדי התכנון, שיכולים לכלול שיקולים חברתיים, כלכליים ואקולוגיים. יתרה מכך, הפסיקה קבעה שמוסדות התכנון אינם כבולים בהחלטותיהם הקודמות, ויכולים תמיד לשנות את החלטותיהם ולדון מחדש בנושא מסוים.

החוק גם קובע מנגנונים לביקורת ובקרה. ועדת הערר, למשל, היא גוף עצמאי שאינו חלק מהממסד השלטוני, ויכול לדון מחדש בהחלטות הוועדה המקומית. בתי המשפט גם הם מהווים מנגנון ביקורת, ואף פסקו פיצויים נגד מוסדות תכנון שחרגו מסמכותם.

יתרה מכך, יש מנגנונים פנימיים לביקורת. למשל, על הוועדה המקומית למנות מבקר, והוועדה המחוזית יכולה להורות לוועדה המקומית לבצע או להימנע מביצוע פעולות שונות. כך מבטיח החוק שהמרחב הציבורי יתוכנן באופן גמיש, אך תחת פיקוח ובקרה.